איוולת או רוע: שנתיים לחורבן גוש-קטיף וצפון השומרון

שעה 21:45 בערב, מועדון קשישים בשכונת קרית-משה בירושלים, קהל של 200 אנשים, המורכב מנשים ובנות צעירות, ממבוגרים ומבחורים צעירים יושב בחושך, וכמעט כולם דומעים. מאזור הבנות נשמעות מדי פעם התייפחויות. לכולם, גם למי שלא היה שם, הזיכרון קשה.

על המסך מוקרן הסרט הדוקומנטרי "משחק ביתי" (HomeGame) בבימוי ירון שיין. הסרט שנעשה ברובו מצילומי וידאו ביתיים מורכב מ-2 קווי עלילה מקבילים. אנו מתוודעים לקיומו של טורניר כדורסל שנתי המתרחש בגוש. בתחרות נוטלות חלק קבוצות מ-17 ההתיישבויות שפרחו בגוש קטיף, רצועת עזה, מדינת ישראל. וכמו במקרו כך גם במיקרו, ישנה הקבוצה הפייבורטית שכבר זכתה במרבית האליפויות ושלקחה את מרבית הגביעים וכמעט תמיד השתתפה בגמר. קבוצת היישוב נצר חזני.

למרות שהסוף המר ידוע: הגירוש יצא על הפועל ואזור רצועת עזה הוכרז נקי מיהודים (למען האמת נקי מישראלים, אך כולם שם היו יהודים) הלב מקווה שהסרט הזה יהיה ככל סרט הוליוודי מצוי ויסתיים בסוף טוב ומתקתק.

הסרט מתאר רגעים קשים מאוד, רגעי שבהם על מה שהאמנת נשבר. לקראת הגירוש הממשמש ובא, יושבים בני משפחה, מספר בחורים ובוגרים, בפתח הבית על כיסאות, משלבים רגליים. מתקרבת חוליית הפינוי, ושואלת: "איך קוראים לכם?", "אין לנו שמות. אנחנו לא אזרחים.", "זה הבית שלכם?" שואל הקצין בראש החוליה, "אין לנו בית" משיב אחד מהבחורים. מהצד נזרק כיסא פלסטיק הפוגע מרחק 5 מטרים מהחיילים ומהשיחים רץ בחור חסון ושחום תוך צעקות: "תעופו מפה!", "לאן אתם לוקחים אותנו?".

רגעים נוראים נוספים

עקירת המזוזות בידי בני המשפחה, הנשיקה האחרונה למזוזת כניסת הבית שעוד רגע יוחרב בידי חיילים ישראלים.
משפחה הולכת מביתה לנצח עם קבוצת חיילי הגירוש, נער כורת ענף מהעץ שליד שביל היציאה מהבית, עץ שלעולם לא ישיר עלים שנית.
הסבתא שמדברת על נכדיה והאמונה במדינת ישראל. שלפחות אחד מכם יודה שאכן מעשה הגירוש איננו מוסרי.

המצב היום

בדרך חזרנו הלכנו על רבין, ליד בית-המשפט העליון בכיכר אגרנט יש מאהל. במאהל יושבים חקלאים מגוש-קטיף, שגם הם כמו שאר מרבית תושבי הגוש, טרם הצליחו להתאושש חברתית, כלכלית ורוחנית. גם לי קשה עדיין להתאושש מהאסון הזה רוחנית. החקלאים תובעים בצורה פרגמטית, מעשית: "לקחתם – תחזירו", לפחות את הנזק הכלכלי ישלמו.

פורסם בקטגוריה יהדות ודעות אחרות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת בנושא איוולת או רוע: שנתיים לחורבן גוש-קטיף וצפון השומרון

  1. מאת DoK‏:

    בתור מי שגר לא רחוק מיד בנימין אחד המחזות העצובים שאני נתקל בו לעיתים קרובות מדי הוא הגטו מרצון שהוקם במקום.
    הסיבות לבחירה בוודאי טובות מאוד וכנראה נעות על הציר שבין רצון לשמר את הקהילה ובין העדר חלופות הולמות אבל התוצאה היא עדיין סוג של גטו.
    את מבחן הזמן לא נכון לעשות כבר היום אבל מהיכרות חלקית עם סטטיסטיקות הנוגעות לאחוזי האבטלה ולמדדי השתלבות אחרים של מי שהגיעו ליד בנימין אני מודאג מהמצב ולא פחות אני מודאג מיצירת סוג של מעגל שיהווה גורם מעכב ביציעה מהמצב הזה.

השאר תגובה