אסקפיזם טהור

באתרי החדשות סופרים גופות ומחשבים סטיסטיקות (כמה גופות בשבוע, כמה ליום) וכולם מלקקים את השפתיים, יש על מה לכתוב (חוץ משפעת החזירים), יש את מי להאשים (את המשטרה/ממשלה כמובן). יש מה למכור, יש ממה להתפרנס. אלימות עיתונאית צהובה שמתבססת על הרבדים הנמוכים שלנו כאדם וכחברה.

החברה המערבית בה אנחנו חיים דוחפת אותנו להגשמה עצמית, לאינדבידואליזם, מציעה לנו חופש בחירה אינסופי כמעט, דברים טובים ומפרים. אבל מה המחיר., מה ההשפעות ארוכות הטווח. מה בא בתמורה לאובדן הקהילה, לעודף החופש (הרצאה משכנעת עם השלכות קשות של הפסיכולוג בארי שוורץ על פרדוקס חופש הבחירה או למה עודף חופש – זה רע, עם תרגום עברי), מה מפצה על עירעור מנגנוני השימור הבסיסיים של כל חברה.

בדרך מכאן לשם. אני רואה ילד קטן עם פנים חמוצי אכזבה, אולי בן 10, לא יותר. ילד ממוצא אתיופי, אנשים מתרבות עדינה ואצילה שהלם המפגש עם החברה הישראלית שינה את חלקם, לרעה. הילד מקלל ברוסית גסה קשיש חביב ממוצא רוסי שיושב עם אשתו על ספסל בגינה ציבורית לאחר שזקן העיר לו על כך שהוא זורק ושובר חפץ סתם כך. מכונית עוברת ורמקוליה צווחים וצורחים ומפרים בגסות את המרחב הציבורי. נער בתחנת אוטובוס שומע מוזיקת טרנסים זולה ברמקולים הגרועים של הטלפון הנייד שלו. רגע אח"כ מוציא טוש וכותב קללה על קיר תחנת האוטובוס.

יש גם דברים יפים. יש רבים שעושים טוב, תורמים, זולתנים, מעודדים, מחייכים סתם. אבל כרגע המחשבה לכודה בלולאה אינסופית סביב מעשי האלימות הנוראיים האחרונים.

גלקסיית ווירפול (M51) וגלקסיה מלווה

מה יותר מנותק מהמציאות ונאדר הוד יותר מאשר גלקסייה. גלקסיית ווירלפול (M51) וגלקסיה מלווה. צילום ע"י טלסקופ החלל האבל.

המצב, החום, הלחות כולם דוחקים לברוח, אסקפיזם טהור. להסיט את העיניים הצידה ולא לראות. לכסות על ריח הריקבון המתקדם בבושם זול ולא להריח. לא לנסות להסיק מסקנות מפחידות מרצף אקראי של אירועים. לא לנבא את שקיעתה והתדרדרותה של החברה בישראל. לא לראות קשר (סיבתי?) בין מצב החברה לאובדן הערכים המסורתיים. ערכים שיש להם חשיבות נוספת מאשר סתם טקסי חיקוי חסרי תועלת (ויסלח לי רועי  צזנה שהדרך בה אני מקשר לבלוג המעולה והיחודי שלו – מדע אחר – היא בדרך של ביקורת).

אני בורח אל מחוזות אחרים. אל היופי והאמנות שבמדע. דברים שישארו יפים לעד. וגם כאשר כולם מסביב כבר אכלו מן החיטה המורעלת והשתגעו יזכירו לנו כי עוד היינו שפויים פעם.

האם ככה היה גם כאשר אני הייתי ילד אך לא ראיתי. האם באמת החברה שלנו משתנה או שנקודת המבט שלי השתנתה. האם אפשר לעשות עוד משהו חוץ מאשר לקונן ולבכות את העבר.

פורסם בקטגוריה יהדות ודעות אחרות, מדע, תרבות, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה